מָבוֹא
בדברי הימים של ההיסטוריה המודרנית, מעט נושאים זכו לתשומת לב בינלאומית מתמשכת באותה מידה ויצרו מתח גיאופוליטי כמו התפשטות הנשק הגרעיני.
הנרטיב של נשק גרעיני התחיל עם אומה יחידה שרתמה את כוחו של האטום, אך הוא התפתח במהירות לסאגה עולמית מורכבת הכוללת מדינות רבות, כל אחת עם שיקולים אסטרטגיים, פוליטיים ואתיים משלה. פרק זה מתעמק בהיסטוריה המפורטת, המצב הנוכחי והמסלול העתידי של הפצת נשק גרעיני והמאמצים הבינלאומיים לשלוט ולהפחית את התפשטות הנשק האדיר הזה.
המסע לעידן הגרעיני החל עם פיתוח נשק אטומי של ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה במסגרת פרויקט מנהטן הסודי. העולם הוצג לראשונה ליכולת ההרס של נשק גרעיני כאשר ארה”ב הטילה פצצות אטום על הירושימה ונגסאקי באוגוסט 1945. הפצצות אלו לא רק זירזו את סוף מלחמת העולם השנייה אלא גם סימנו את תחילתו של העידן הגרעיני.
למרות התקוות הראשוניות של ארצות הברית לשמור על מונופול על טכנולוגיה גרעינית, סודות פצצת האטום לא נשמרו לאורך זמן. עד 1949, ברית המועצות ניפצה כל אשליות של מעצמה גרעינית יחידה על ידי עריכת ניסוי גרעיני משלה. אירוע זה עורר מרוץ חימוש גרעיני במהלך המלחמה הקרה, כאשר הממלכה המאוחדת (1952), צרפת (1960) וסין (1964) פיתחו לאחר מכן ארסנלים גרעיניים משלהן.
בתגובה להתפשטות המהירה של היכולות הגרעיניות, הקהילה הבינלאומית נקטה בצעדים משמעותיים כדי למנוע התפשטות נוספת. האמנה על אי-הפצת נשק גרעיני (NPT), שנערך במשא ומתן ב-1968, הפכה לאבן יסוד במאמצי אי-הפצה עולמיים.
ה-NPT הכירה בחמש מדינות בנשק גרעיני (NWS) – ארצות הברית, רוסיה (לשעבר ברית המועצות), בריטניה, צרפת וסין – וניסתה למנוע את הפצת הנשק הגרעיני למדינות שאינן גרעיניות.
למרות ההסכמה הרחבה של ה-NPT, כמה מדינות לא חתמו על האמנה או שהחלו בתוכניות גרעיניות מחוץ למסגרת שלה. הודו, ישראל ופקיסטן בולטות ברשותן מחסניות גרעיניות מבלי להיות חתומות על ה-NPT. צפון קוריאה פרשה מהאמנה ב-2003 ומאז ערכה ניסויים גרעיניים מרובים, והסלימו את המתיחות בקהילה הבינלאומית.
לפי ההערכות האחרונות, מדינות העולם החמושות בנשק גרעיני מחזיקות בכ-12,512 ראשי נפץ גרעיניים. הארסנלים הגרעיניים האסטרטגיים של ארצות הברית ורוסיה נותרו משמעותיים, אם כי שתי המדינות עסקו בהסכמים להפחתת נשק, כמו האמנה החדשה להפחתת נשק אסטרטגי (New START), כדי להגביל ולצמצם את הכוחות הגרעיניים האסטרטגיים שלהן.
הנוף הגרעיני כיום מסומן על ידי מאמצי מודרניזציה של מעצמות גרעיניות מבוססות ואתגרים שהציבו בפני מדינות שאינן NPT ומדינות גרעיניות דה פקטו כמו צפון קוריאה. המתיחות הגיאופוליטית סביב תוכנית הגרעין של איראן, למרות תוכנית הפעולה המקיפה המשותפת לשנת 2015 (JCPOA), ממשיכים להציב אתגרים משמעותיים למאמצי אי-הפצה עולמיים.
מצב החימוש הגרעיני העולמי
בעידן שבו רוח הרפאים של הסכסוך הגרעיני נותר דאגה חמורה, הבנת ההפצה והיכולת של נשק גרעיני על פני הגלובוס היא קריטית מאי פעם. נכון לעכשיו, תשע מדינות מוכרות כמדינות חמושות בגרעין, המחזיקות בארסנל משולב של כ-12,700 ראשי נפץ גרעיניים.
למרות הפחתה משמעותית משיא המלחמה הקרה של כ-70,000 ראשי נפץ, פוטנציאל הצמיחה והיכולת המוגברת של כלי נשק אלו מציירים תמונה מורכבת של ביטחון עולמי.
מלאי גרעיני גלובלי
מדינות הגרעין המרכזיות
- רוסיה : רוסיה מחזיקה במספר הגדול ביותר של ראשי נפץ גרעיניים, עם סך של 5,997 כיום. אלה כוללים נשק גרעיני אסטרטגי וטקטי כאחד. הארסנל של רוסיה הוא שריד למאגר העצום של ברית המועצות, שפותח בעיקר במהלך המלחמה הקרה כאיזון נגד לכוח הצבאי של ארצות הברית.
- ארצות הברית : לארצות הברית יש את המספר השני בגודלו של ראשי נפץ גרעיניים, המונה 5,428. אלה מופצים על פני יבשת ארצות הברית וחמש מדינות נוספות: טורקיה, איטליה, בלגיה, גרמניה והולנד. ראשי הנפץ האסטרטגיים והטקטיים של ארה”ב הם חלק בלתי נפרד מעמדה ההגנה של נאט”ו.
- סין : סין נחשבת לבעלת ארסנל קטן יותר אך משמעותי של נשק גרעיני (בסביבות 500), המתמקד בעיקר בהרתעה אסטרטגית. המספר המדויק של ראשי נפץ אינו מאושר בפומבי אך מוערך באיזור של כמה מאות.
- צרפת : צרפת מחזיקה בכוח גרעיני של כ-300 ראשי נפץ, שהם חלק מההרתעה הגרעינית האסטרטגית העצמאית שלה. הארסנל הצרפתי נועד להגן על אינטרסים לאומיים ולשמור על יציבות אזורית.
- בריטניה : לבריטניה יש כ-225 ראשי נפץ גרעיניים. כוחות הגרעין הבריטיים קטנים משמעותית מאלו של תקופת המלחמה הקרה אך נשמרים כגורם מרתיע וכמחויבות לביטחון קולקטיבי באמצעות נאט”ו.
- פקיסטן : הארסנל הגרעיני של פקיסטן מורכב על פי הערכות מכ-165 ראשי נפץ. פקיסטן פיתחה נשק גרעיני כתגובה לתוכנית הגרעין של הודו ותופסת אותם כחיוניים לביטחונה הלאומי.
- הודו : להודו יש מספר דומה של ראשי נפץ גרעיניים כמו לפקיסטן. האסטרטגיה הגרעינית שלה מתמקדת בעיקר בהרתעה ושמירה על מאזן כוחות באזור.
- ישראל : ישראל לא אישרה רשמית את יכולותיה הגרעיניות, אבל היא מוכרת כבעלת נשק גרעיני. ההערכות מצביעות על כך שלישראל יש כ-90 ראשי נפץ גרעיניים.
- צפון קוריאה : היכולות הגרעיניות של צפון קוריאה הן האטומות ביותר מבין המדינות החמושות בגרעין. ההערכה היא שלצפון קוריאה יש מספיק חומר בקיע ל-40-50 כלי נשק גרעיניים. הניסויים הגרעיניים ותוכניות פיתוח הטילים של המדינה ממשיכים להוות דאגה בינלאומית מרכזית.
נשק גרעיני טקטי
נשק גרעיני טקטי, המסווג לעתים קרובות כלא אסטרטגי, שונה מעמיתיהם האסטרטגיים בעיקר בשימושם ובפריסתם המיועדים. כלי נשק אלו מיועדים לשימוש בשדה הקרב, עם תפוקות נמוכות יחסית לראשי נפץ גרעיניים אסטרטגיים אך עדיין מסוגלים להשמדה עצומה. למשל, לראשי נפץ גרעיניים טקטיים יכולים להיות תפוקות נפץ של עד 300 קילוטון – פי 20 מעוצמת הפצצה שהוטלה על הירושימה.
רוסיה מחזיקה כיום במלאי משמעותי של נשק גרעיני טקטי, המוערך ב-1,912 ראשי נפץ. לארצות הברית יש כ-100 ראשי נפץ כאלה הפרוסים בחמש מדינות אירופיות. פריסות אלה הן שרידים של אסטרטגיות מלחמה קרה, שהציבו נשק גרעיני קרוב לאזורי סכסוך פוטנציאליים באירופה.
השלכות הומניטריות וסביבתיות
השימוש הפוטנציאלי של אפילו ראש נפץ גרעיני בודד נושא השלכות הומניטריות וסביבתיות קטסטרופליות. לדוגמה, פיצוץ היפותטי מעל עיר גדולה כמו ניו יורק עלולה לגרום ליותר מחצי מיליון הרוגים באופן מיידי, שלא לדבר על אסונות אקולוגיים ובריאותיים ארוכי טווח כתוצאה מנשורת רדיואקטיבית.
ההשפעה הרחבה יותר של חימוש גרעיני
מעבר לאיום המיידי של שימוש, קיומו של נשק גרעיני משפיע באופן משמעותי על הפוליטיקה והביטחון העולמיים. הם תורמים למתחים בינלאומיים ומסבכים את היחסים הדיפלומטיים, במיוחד באזורים כמו המזרח התיכון וחצי האי הקוריאני. יתרה מכך, הנטל הכספי של תחזוקה ומודרניזציה של ארסנלים אלה הוא משמעותי, עם כספים שעלולים להיות מופנים למטרות בונות יותר.
בעוד העולם ממשיך להתמודד עם המורכבות של פירוק נשק גרעיני ואי-הפצה, תפקידו של הנשק הגרעיני בביטחון הבינלאומי נותר נושא שנוי במחלוקת. בעוד שההפחתה במספר ראשי הנפץ מאז המלחמה הקרה היא התפתחות חיובית, המודרניזציה של הארסנלים והמצטרפים החדשים הפוטנציאליים למועדון הגרעין ממשיכים להציב אתגרים משמעותיים. האיזון בין הביטחון הלאומי ליציבות הגלובלית עדין כתמיד, ומדגיש את הצורך במאמצים דיפלומטיים מתמשכים ובהסכמי בקרת נשק.
